אלי מנברג

logo b

    הכל קרה - אבל לא באמת

לקט קטעים מתוך הספר, שהוצאו מהקשרם

.......הכול החל בשל הבטחה תמימה שלי, ילדותית משהו, שהבטחתי לאמי בהיותי בן שבע, אך לא קיימתי עד עתה, ולמגינת לבי לא אוכל לקיים את רובה לעולם: להעניק לה מתנה – בקבוק בושם גדול של שאנל 5, לקנות לה פסנתר כנף לבן ולכתוב את ספר עלילות בני משפחתנו. היא טרחה להזכיר לי זאת עד יום מותה.
תאריך התפוגה של שתי ההבטחות הראשונות פג כבר לפני שנים רבות. עתה ביושבי מול אמי מוכת הפרקינסון, המתבוננת בי בעיניה החכמות וזיכרונה החד לא שכח דבר, הפסנתר כבר אינו רלוונטי והבושם הוחלף על ידה מזמן לסוג אחר, אבל הבטחות צריך לקיים, כך חינכו אותי הוריי, חניכי התרבות היהודית הגרמנית. נותרה רק ההבטחה השלישית.......

***

.......מוזיאון העיר ריבניק שוכן בכיכר העיר העתיקה, ב"רינק" (Rynek) בפולנית, והיו זמנים גרמניים בשעה שהיישוב הפך לעיר, כאשר מבנה המוזיאון היה עוד בית העירייה, שבהם נקראה הכיכר בשם "רינג" (Ring) בגרמנית.
בביקור הראשון שלי במוזיאון בריבניק הסביר המלווה באריכות את קורות העיר בפולנית רהוטה המשובצת במילים אנגליות. נדמה היה לו שהוא דובר אנגלית. שם קיבלתי את הרושם הראשון, אך כפי שאנו יודעים – יש אומרים שהרושם הראשון הוא הקובע. זה נכון לגבי היכרויות שטחיות, אבל כשמעמיקים, מתברר שיש רשמים נכונים יותר, ואכן ביקרתי במקום פעמיים נוספות, ובמשך השנים למדתי להכיר טוב יותר את המקום ואת אנשיו.......

***

.......סגירת בית הספר היהודי הייתה מהלך הגיוני מבחינת השלטונות הפרוסיים, כי מהלך זה נקבע במסגרת מדיניות כוללת שכל ייעודה היה "גרמניזציה" ו"פרודוקטביזציה" של האוכלוסייה היהודית תמורת "חופש אזרחי". כלומר נוסחה עקרונית פשוטה של הענקת "אמנציפציה" תמורת "אסימילציה" (התבוללות).......

.......אופפת אותי תחושה מוזרה בכותבי שורות אלה בראשית שנות האלפיים, ולפיה נדרשים יהודים חרדים או בדואים ערבים במדינת ישראל, בדיוק באופן דומה, להתערות בכלכלה האזרחית של מדינת ישראל המודרנית תמורת "אסימילציה" תרבותית-חברתית. מובן שכל אנלוגיה לאירועים רחוקים בזמן היסטורי ובגיאוגרפיה יש בה משום פשטנות, אבל בכל זאת נגלים תהליכים דומים כאשר בוחנים כיצד מדינה מודרנית נוהגת בתושביה המבקשים אוטונומיה תרבותית שאינה מתאימה לתפיסת המדינה המודרנית, לעצמה ולנוהליה החוקיים. השאלות הללו חשובות באמת, כי הן מצויות מעבר לניתוח היסטורי של אומות ועמים. הן מסתתרות בביישנות בסיפור חייהם של אנשים בודדים, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.......

***

.......כשהילכו קרובים זה אל זה, הוא חש בנשמתה. ראשו הסתחרר מריח הבושם המתוק שעמד באוויר, והם הלכו בדרכם לתחנת הרכבת עד שהגיעו לסוף השדרה. לא הייתה שם נפש חיה והוא נגע בידה, לא במתכוון, והיא נרתעה בביישנות, ואז אחזה בידו בהיסוס ואחר כך בחוזקה, במין אחיזה גמלוניות חסרת ניסיון ועטופה במבוכה. אם היה באפשרותו, היה מושך אותה אליו ונושק לה על שפתיה האדומות בתשוקה עזה, אך הוא נמנע מחשש שיפגע בכבודה, פן יראה אותם מישהו. כוח פנימי גדול החי בתרבות עצורה ומופנמת בעלת טאבואים חברתיים המקושטים בחומות גבוהות, תרבות המבוצרת באיסורים, עצרו מבעדם לחטוא, להביע את אהבתם, עובדה שרק העצימה את תשוקתם הבלתי ממומשת. היו זמנים ויש מקומות גם כיום, אללי, שאהבה נחשבת לחטא בהם.
רק ליד הרציף הם העזו לאחוז בידיהם בברכת שלום חפוזה. לבם פעם בחוזקה ומגע ידיהם התלהט בדמיונם המעורבב במשאלות לב ובתשוקה למה שעשוי להיות. כאשר הוא התיישב בקרון הרכבת היא עמדה על הרציף קרוב מאוד אליו. רק הזכוכית חצצה ביניהם.......

***

.......אם הייתם שואלים בני משפחה, האם "בּוֹבֵּה" היא שריד מתקופת ה"יורה"? ודאי שלא היו מבינים את השאלה. ואני, אם הייתי חי אז, הייתי מסכים בהתלהבות לאפשרות זאת, כי לא יכול היה להיות ספק. לדעתי, "בּוֹבֵּה" החביבה שלנו ייצגה עולם נכחד מהעבר הרחוק. אגב, סרטו של שפילברג, על הדינוזאורים ופארק ה"יורה", זכה להכנסות יוצאות דופן של כמיליארד דולרים, ואילו שרשרת הענבר, הנכס העיקרי של "בּוֹבֵּה" נעלמה עם מותה בהיותה קרוב לגיל מאה.......

***

......."היכנס לריאיון במשרד הראשי". יוזף צעד אל תוך אוהל גדול, ושם ציפה לו הקצין התורן ולידו לבלר, חייל זוטר.
"יוזף מנברג מריבניק, בן כמה אתה והאם אתה נשוי?"
"כן, יש לי שני ילדים בגיל..."
"חייל, לא שאלתי זאת. ענה על שאלותיי בלבד".
"אני נשוי בן 42". הקצין סקר את יוזף מכף רגל ועד ראש. עמד לפניו איש נמוך ומוצק, מקריח חלקית, צדעיו פאות מאפירות, מרכיב משקפיים בעלי עדשות עגולות ועבות האחוזות במסגרת שחורה דקה. הקצין חשב מן הסתם כי מדובר במורה, בפקיד או אולי בסוחר זעיר.
"סוחר", מלמל הפקיד החייל, ואחר כך הוסיף כממתיק סוד כשהוא מכסה את פיו בכף ידו, "יהודי".......

***

......."יש לך רגע?"
"כן, מה העניין?", השיב ארנולד בפליאה.
"רציתי לספר דבר מה. שב בבקשה". פיליפ משך אחד הכסאות ופינה ממנו כמה קופסאות שהיו מונחות עליו. "הבנתי שאתה יהודי. האמת שלא הבחנתי בכך קודם לכן על אף שאתה מבקר פה לעתים די קרובות. המבטא שלך שלזי מדויק".
"כן, נולדתי בלוסלאו, לא רחוק מכאן על הגבול הצ'כי".
"הממ... תשמע, גם אני יהודי כמוך".
"אני לא מאמין. אתה ממש מפתיע אותי. אתה לא נראה יהודי, ואני מבין לפי המבטא שלך שאתה מצפון גרמניה".
"כן מטורן, מפרוסיה המערבית. גם אתה לא נראה כל כך יהודי".
"אז איך ידעת שאני יהודי? בעצם זו שאלה מוזרה, הרי איך צריך להיראות יהודי גרמני מהוגן... ובכל זאת?".......

***

.......בערוב ימיה ישבתי לידה ורשמתי את סיפורה העגום. היא סיפרה בצער כיצד שותפה בחגיגות השמחה המאורגנות של הנוער ברוטוויל, וכיצד היתה חלק מהמקהלת הצעירים שקראו וצעקו בגרונות ניחרים ובקצב אחיד משכר: "די סאר איסט דוייטש, די סאר איסט ראין", הסאר הוא גרמני, הסאר טוהר. היא לא הבינה את משמעות העולם החדש שהתרקם לנגד עיניה.
מספר חודשים לאחר מכן סופי היתה כבר בפלשתינה.......

***

.......חאג' מוסטפא היה מגיע בלימוזינה שחורה, כיאה לעשיר מכובד, וזו הייתה חונה ברחוב אלנבי מול "גוטמן פדיקור טיפול ברגליים בהרשאת ד"ר שול". הוא היה מסיט את וילון התחרה ובוחן במבט סקרני את פתח המכון ומתבונן גם בעוברים ושבים. רק כשהיה רואה את פרוליין אוקו חולפת בצעדים קלים בחלוקה הלבן בין תאי הטיפול לדלפק, רק אז היה נחפז לצאת.......

***

.......בראשית אפריל 1939, כבר בלילה הראשון לשובו, השתתף דוד בדיון סוער והוא נדרש ליישב את המחלוקת החמורה: האם להיענות להצעה להקים את היישוב בדרום הארץ או בצפונה? הוא הביע את דעתו וכולם הקשיבו לדבריו ביראת כבוד, הוקירו את מוצא פיו והוא חש שוב כדג במים, כאילו היעדרותו מהגרעין לא הייתה, כאילו אין אמריקה, כאילו אין הרטפורד, כאילו אהבתו לחיה לא קיימת.......

***

.......היא נכנסה בשער בקלילות ונראתה כמעט כבלרינה דקיקה מהבולשוי למרות דמותה הנמוכה, העגולה והשמנמנה משהו. "כאן בגן העדן", אמרו המלאכים, "גם גוצים עגלגלים וכבדים נעים בקלילות כמו פרפרים. ככה זה אצלנו בגן העדן של הצדיקים – הנפש הקלה והאוורירית היא הקובעת ולא הגוף החומרי, הכבד, המגושם והמסורבל. "רוזה אסתר רוזנשטיין לבית פטנר, מה יש לך בתיק?" שאלו המלאכים בשער. "מה, גם כאן יש בדיקה ביטחונית של תיקים בכניסה?" שאלה בפליאה.......